כבר שנים שאנחנו מתאמנים בלהיות מישהו אחר ממה שאנחנו באמת, מישהו שמילדות למדנו לחשוב שהאחרים רוצים שנהיה.. להיות מוצלחים, להיות בסדר עם כולם, להיות טובים תמיד – זה המסע של כולנו.. וככל שהתמדנו באימון הזה, ככל שתרגלנו את מה שלא שייך לנו, כך התרחקנו ושכחנו את כל מה שאנחנו כן – חופשיים, יצירתיים, נועזים, מנהיגים – כל אותם הדברים שההיעדרות שלהם בחיינו גורמת לנו להרגיש שהכל "ליד" ולשבת בהמתנה שמשהו יקרה במקום לככב בתסריט של חיינו.

"הוא כל הזמן מפריע לי בשיעורים! הוא לא סופר אותי ומזלזל בי!", "היא מגלגלת עיניים כשאני מדברת, היא באה ללמד אותי ולא ללמוד", "אני אף פעם לא מספיק את החומר בגללם".. 

אנחנו חושבים שאנחנו חווים מציאות, אנחנו כועסים, מחפשים פתרונות מהירים כמו להעביר מקום, להוציא מהכתה, כותבים הערה ב"סמארט-סקול" – אולי ההורים יעשו משהו.. אבל מעבר להתשה עצמית ושחיקה כל אלה לא באמת מובילים לשום מקום. 

ועוד יום עובר, ועוד אחד ועוד.. והמקצוע שבחרנו פעם  כדי לשנות ולהשפיע, הופך בעיקר למחולל של עייפות ושחיקה. 

העניין הוא שבמקום אחד טעינו – בהתחלה. אנחנו חושבים שאנחנו חווים את המציאות כפי שהיא – אבל למעשה אנחנו חווים אותה כמו שאנחנו. מורה אחד יכול לחשוב שהתלמיד מפריע כי הוא מזלזל בו ומורה אחרת מול אותו התלמיד בדיוק תצליח להבין שהעמוד לא מאפשר לו לראות את הלוח. אחד יצא כועס הביתה והשנייה תזיז מעט את השולחן, תצליח להעביר שיעור מקסים ותלך שלמה הביתה. הבהירות מגיעה ממקום אחד בלבד – ניקוי המשקפיים שאיתם אנחנו חווים את העולם. יש כלים מופלאים ופשוטים ללמוד את זה ועד שלא נעשה את זה – תמיד נברח להאשמה חיצונית ובעצם נמשיך לעמוד באותו מקום צר ולוחץ.

זה לא הפייסבוק או הטיקטוק שמפרידים בינינו. זה היעדר כלים של ניקיון נקודת המבט שלנו, כלים להיות בכאן ועכשיו, להגיע "לא יודעים", להיות נוכחים באמת. וכשמחזיקים בכל הכלים האלו,  מעבר לערוץ חדש של תקשורת מקרבת וכנה עם הצעירים שמולנו, אנחנו סופסוף מגיעים לתקשורת אותנטית עם עצמנו וזה ורק זה – נקרא חופש אמיתי.

"לעצור, לנשום ולצאת לדרך" – שיטה בת שלושה שלבים שנכתבה על ידי ימית סטפנסקי , בעלת 16 שנות ניסיון בהוראת פסיכומטרי, מעקב ופיתוח אישי של תלמידים כמורה לפסיכומטרי בבית הספר "יואל גבע", בעלת מאסטר ב- Nlp, בוגרת לימודי תודעת הזן, מיינדפולנס וקבלה ואמא לארבעה ילדים.