להיות פרפקציוניסטים

שיתוף:

שנים שסיפרתי לעצמי שאני פרפקציוניסטית.. נשמע מוכר נכון?.. היו מקומות שאפילו סיפרתי על זה בגאווה, בראיונות עבודה למשל זה היה חלק ממונולוג הפתיחה, הרגשתי שאוהבים לשמוע את זה.. בתור פרפקציוניסטית אם אחרים אוהבים – אז יאללה, אני ממשיכה..

להיות פרפקציוניסטית זה לבשל ולטעום ואם לא יוצא מושלם – לזרוק לפח ויאללה מתחילים.

להיות פרפקציוניסטית זה תמיד לחייך ותמיד להיות חזקה כי בשלמות אין מקום לכאב או לעצב כי הם חולשה – אז יאללה מדחיקים.

להיות פרפקציוניסטית זה לעבור מיונים לשעשועוני ידע בטלויזיה ולוותר רגע לפני חתימת חוזה כי בתור מורה לפסיכומטרי איך תלמידים שלי ייראו שאלה שלא הצלחתי לענות עליה – אז יאללה נמנעים.

להיות פרפקציוניסטית זה להיות בת הזוג שתמיד מסכימה להכל, ואמא שהיא גם וגם וגם וגם והכל הכי מושלם והם רואים את זה וכמוני גם הם גדלים לזה – אז יאללה נעביר ת'פאק גם לילדים, נגדל עוד דור של רודפים (אחרי אשלייה), שופטים (את עצמם), של "צריכים כל הזמן שיאשרו להם שהם טובים", של מרצים.

להיות פרפקציוניסטית זה 24/7 לעסוק ב"תיקונים" כי כשזה הסיפור שלמדתי לקיים מילדות, כל חוויה שלי עוברת את הפילטר הזה והעולם מלא פגמים. וכשאדם פרפקציוניסט נכנס לסיטואציה זה מה שהוא יראה, אבל לא כי המציאות באמת כזאת, אלא כי זה מה שתשומת הלב שלו תורגלה לקלוט ומתוך 30,000 פרטים שהזיכרון שלי יכול לקלוט הוא יבחר ב-7 הליקויים הכי דחופים.

להיות פרפקציוניסטית זה לפספס את כל ה"אפור" בין השחור והלבן של החיים, וביום ההולדת של הקטנים זה לבשל ולאפות ולהתעסק ב"לארח" במקום באמת להיות עם הילדים – עם הכל כך חשובים.. זה לנתח חוויות מבחוץ במקום לצעוד בהן ממש, זה לעשות לא כי אני רוצה, אלא מתוך צורך לא מודע שהאחרים יפדבקו ובעצם להתנות את הסיפוק שלי בתגובות של אחרים וזה מקום ח-ל-ש.

אבל יותר מכל הדברים שאמרתי, להיות פרפקציוניסטית זה רק סיפור, סיפור בין דורי שהועבר והגיע גם אלי וברגע שהבנתי את זה זה אפשר לי להפסיק אותו ועכשיו גם את הכתיבה בחרוזים.

במשך שנים אנחנו מסתובבים על הכדור הזה עם פרסונה מדומה שמייצרת לנו מציאות מדומה, מלאה בסיפורים שקבלנו מאחרים, בגיל שבו לא ידענו לזהות שזה שלהם ולא שלנו וככה בלי לדעת ולהבין את ההשלכות, נתנו לקול שלהם לכתוב שורה במונולוג הזה שלנו בחיים.. וככל שהזמן עבר, זה ייצר עוד סבל, פחדים וריקנות נוראית. חיים של "בסדר".. חיים של "ליד" – אנמיה נפשית.

אבל יודעים מה? הכל מדויק. וגם הכאב הזה הוא בדיוק מה שצריך כשנמצאים כל כך הרבה זמן בזהות הבדויה הזו. רק כאב מספיק חזק וחד – יוכל לעזור לנו לעשות את הצעד. להחליט שגם אם לא יודעים מה – בטוח צריך לשנות! צריך לעשות משהו עם הבפנים!

ואז..כשלראשונה מפסיקים לתקן את הבחוץ, ומתחילים לנקות את הפילטר בכלי שלנו, שאיתו אנחנו חווים את העולם, כשמסירים את כל תבניות הפלדה האלה מאיתנו – אז ורק אז – אנחנו נותנים לאני האמיתי שלנו לצאת החוצה ומה אני אגיד לכם.. זה לצעוד את המשך החיים שלנו, אבל כאילו אנחנו צועדים בהם בפעם הראשונה.

אתם מבינים.. מה שקורה זה ש"צריך" מפנה מקום ל"רוצה", טייטלים מפנים מקום לייעוד ומשמעות, והכי חשוב? – אני פה לעצמי בפעם הראשונה, משקפת גם לילדים שלי טעויות שאני עושה, בוכה לידם כשממש כואב לי ומזמינה פיצות ביום ההולדת.

אני יודעת לקבל, יודעת לבקש עזרה, יודעת למצוא את היופי בכל דבר ופתאום ה"פגום" של פעם נראה לי הכי יפה שיש.. הכי מיוחד. ואני אפילו יודעת להיות יסודית, לתחקר ולשפר כמו מלכה – זו המתנה שהפרסונה ההיא השאירה לי – אבל הפעם אני זו שבוחרת מתי מספיק חשוב לי להשקיע את האנרגיה הזו ובאיזו מידה.

אז בפעם הבאה שאתם מספרים איזשהו סיפור על עצמכם.. משהו בסגנון – "אני אחד ש..", "אני תמיד..", "אין מצב שאני", "אני כזה", "אני חייבת ש.. כדי..", "אני אוהבת רק.." – תבינו שזה לא באמת אתם, זו הפרסונה שמדברת. ואם אתם מרגישים שכואב לכם מספיק ואתם בשלים לצאת החוצה

More To Explore

חיים רגילים

שנים שחיפשתי את ה"יותר".. מאז שהייתי ילדה קטנה.. המחשבה על חיים "רגילים" עשתה לי כאב

איזה כייף שבחרת להצטרף אלינו לכנס המבוא ב- ZOOM
"לעצור, לנשום ולצאת לדרך - המסע השלם"

עם הרשמתך, אנחנו שומרים לך מקום בכנס שיתקיים ב- 30.7, בשעה 20:30

מספר הקומות מוגבל ! ! !

אם אין באפשרותך להגיע – נשמח לקבל עדכון כדי לאפשר למישהו אחר להגיע

* לקראת הכנס תפתח קבוצת וואטסאפ ייעודית ושקטה (ללא אפשרות לתגובות) שם נוכל לתזכר אותך 
ולשלוח לך את הלינק לכנס ב-ZOOM.
 
מחכים כבר לפגוש אותך שם.
ימית סטפנסקי וצוות הקורס – "לעצור, לנשום ולצאת לדרך"