כל כך הרבה סיפורים על עצמנו, כל כך הרבה הגדרות מי אנחנו.. והקטע? שאת רובם לא אספנו מבחירה.. רובם נקלטו למערכת שלנו מתוך צורך להשתייך, לשרוד, להרגיש ביטחון כשהיינו ילדים.. אבל כמו בגד במידת "לפני עשור" שקשה לנו לשחרר.. ההגדרות האלו הופכות לוחצות עם הזמן, כי הן לא מי שאנחנו, לא מתאימות לנו ובעיקר מרחיקות אותנו מהאור האמיתי שבתוכנו שרק מחכה לבקוע החוצה ולעשות טוב, לעורר בנו ובאחרים השראה.. אור שמחכה שנקלף את כל אותן השכבות ונאפשר לו פשוט להיות כי הוא היה שם עוד כשהיינו בבטן אמנו והוא קיים בכל אחת ואחד מאיתנו.
זה אור אדיר שלאחר לידתנו התחלנו לעטוף באופן לא מודע בעוד אמונה, עוד הגדרה ועוד סיפור שלימים נתבלבל לחשוב שהם המציאות המוחלטת.. והבעיה היא שאנחנו חווים את כל חיינו מאחורי הפילטר המלוכלך הזה, מנוהלים וכמעט שלא מנהלים את חיינו, כי אם אנחנו היינו המנהלים של חיינו, מי היה רוצה לראות הכל מבעד למשקפיים של ביקורתיות?, של כעס?, האשמה?, בדידות?, פחד? של צורך להוכיח ולקבל פידבקים חיצוניים כדי לדעת שאנחנו בסדר?..
ורק כשאנחנו גדולים מספיק הבגד במידה ההיא "של פעם" כבר מתחיל ממש להפריע עד שנהיה קשה לנשום. קשה להישאר לבד עם המחשבות שלנו, המקום שפעם היה בו רק אור ואהבה הופך להיות האוייב שאנחנו רק מנסים להתחמק מלשהות במחיצתו, לשהות במחיצתנו.
אז הגיע הזמן לשחרר את הבגדים הלוחצים, לרפרש מידות, יש בנו היום כוחות שאז, כשלמדנו את אותם דברים, לא היו לנו, וגם אם פעם הסיפורים האלה העניקו לנו ביטחון ותחושת שייכות, היום כשגדלנו והתחזקנו מוטב לנו בלעדיהם, ובלעדיהם לא אומר לא לפגוש בהם שוב לעולם, אלא ללמוד לנהל אותם, לזהות ולבחור בחירה חופשית כמה "זמן אויר" הם מקבלים אצלנו.
כך לאט לאט, שכבה אחרי שכבה, דרך גילוי ה-"מי אני לא", אנחנו מתחילים לראות מי אנחנו כן. האור הגדול יוצא החוצה.. והחיים?.. החיים הם מתנה קדושה.
