מרץ 2020 והעולם אומר לנו לעצור. מבקש מאתנו ללחוץ רגע על כפתור הפאוז של החיים שלנו, להתכנס פנימה ולהתבונן בעצמנו באמת, כדי אולי סופסוף לבחור אחרת. הבידוד, הקשר לקשיים בנשימה, לא סתם אלה הדברים שהעולם שם לנו מול העיניים.. כבר שנים שאנחנו עם העיניים במסכים, שמים את כל האותנטיות שלנו בעוצר, בלי לנשום רגע, בלי לחשוב מחדש על כלום, 24/7 בלו"זים וסימון וי, מכורים לכל דבר שיטשטש לנו את מה שבאמת חשוב.. ובפנים – ובהתכחשות מלאה לזה – נשארים ריקים.
אבל למזלנו – מישהו חכם מאתנו הבין שהגיע הזמן שההר יגיע אל מוחמד, וגרם לכולנו לעצור, כי הוא יודע, שרק חוסר הוודאות הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו, יכול לרפא אותנו ממחלה קשה בהרבה מההיא עם השם של הבירה, מחלה שלא פוסחת על אף אדם או שכבת גיל וכולנו סובלים ממנה כבר שנים בלי לשים לב בכלל.
אז עכשיו, כשאנחנו בבית, ואי אפשר לברוח – לא לחברים, לא לעבודה, לא לקניות והכי חשוב – לא יכולים לברוח מעצמנו, זה הזמן שלנו לעשות את העבודה שהעולם כל-כך רוצה שנעשה, עבודה שהיא המכנה המשותף של כל הגישות שאי-פעם למדתי, גם אם הן מגיעות מעולמות כל-כך רחוקים.
ויש המון פוסטים שקוראים לאנשים להתכנס אל עצמם בתקופה זו, לחקור, לשאול שאלות כמו מה אנחנו אוהבים לעשות ולחשב מסלולים מחדש אבל רק הפעם, במקום לדבר על העבודה הנכונה, אני רוצה לקחת אתכם ל"בפרק הקודם" של הסיפור שלנו ולהסביר לכם איך בכלל הגענו למקום כל כך רחוק שצריך לעבוד ולהתכנס אל עצמנו בחזרה. מתי, איך ולמה קרה שבכלל אבדנו את הדרך?.. אחרי שתבינו איפה אתם במסע הזה, נוכל לדבר עבודה. אז שבו רגע בשקט ותקראו את הדברים כמו שצריך, כי אין מצב שבעולם, שהידע הזה נשאר אצלי, במיוחד עכשיו – כשאני מבינה כמה חשוב שלכולם יהיה אותו.
אז הסיפור מתחיל בוירוס אחר. וירוס שקוראים לו E.G.O והתסמין המרכזי של המחלה שהוא מייצר בנו – חיים שלמים תחת אשליית הידיעה. הוירוס גורם לנו לחיות כאילו אנחנו יודעים מי אנחנו, יודעים מי האחרים שסביבנו ואפילו (רק לפעמים) כל-כך יודעים הכל שאנחנו יכולים להגיד לאחרים דברים כמו – "אני יודעת בדיוק למה עשית את זה, פשוט אתה עדין לא מבין שזה מה שעבר לך בראש", או לקיים שיחות שלמות על מתי ואיך תגמר הקורונה כי אנחנו יודעים.. כזו יהירה היא הידיעה, יהירה והרסנית. מצמצמת, מגבילה ואחראית לבלבול האינסופי בחיינו.
אז בואו נתחיל בהתחלה – שלבי ותסמיני המחלה של כולנו – כדי שתבינו שזה כאן להישאר עד שתתחילו עבודה –
- ההידבקות –חשוב להבין – לפני שה- E.G.O תקף אותנו (בשנים הראשונות לחיינו), היינו אחד עם כל מה שסובב אותנו. אחד עם אמא ועם אבא, אחד עם השמיכי והמוצץ, אחד עם השמש, עם טיפות הגשם, אפילו עם הזבוב שדגדג אותנו כשבחר דווקא בלחי שלנו לנחיתת מנוחה. חווינו אחדות (ולא אחידות), אהבה והרמוניה בעצמה כל כך גבוהה שגם כשנשכח שאי-פעם היינו במקום כזה, תמיד תהיה לנו שאיפה לא מודעת לחזור לשם. נקודת המפנה מתחילה ברגע שאנחנו לומדים שפה ובעיקר – את המילה "אני".
- תסמינים –פרידה מהאחדות וההרמוניה, כי פתאום יש "אני" ויש "הם" ואף אחד לא מסביר לנו למה בכלל להפריד?.. מפה הדרך ברורה, אנחנו נלמד שיש "אני" שצריך להגן עליו וזה דורש מאתנו להשוות, לדרג, לשפוט, לפרש.. והופ אנחנו מתחילים ללכת לאיבוד.
- המילוי – יש "אני"? עכשיו צריך למלא אותו בתוכן. איך נעשה את זה? נתבונן פנימה ונשאל מי אנחנו באמת ומה אנחנו אוהבים? הלוואי.. האמת הכואבת היא שזה יותר בכיוון של קופי פייסט של מה שאנחנו רואים מבחוץ. למה? כי רק גילינו שיש לנו "אני" ושנייה אחרי ילמדו אותנו שאי-אפשר באמת לסמוך עליו ("באמת צחצחת שיניים? תן לי להריח..") וההחלטות שהוא מקבל לרוב לא "נכונות" ("בבית הזה לא חוטפים/ משקרים/ מרביצים/מרימים קול/רצים/אוכלים בפה פתוח"). חוסר הביטחון באני שלנו וההבנה שהאחרים בטוח יותר מבינים מאתנו מהי "התנהלות תקינה" בעולם הזה, יספיקו לנו כדי לבטל את האותנטיות שבנו ולעבור ל"מוד" של חיקוי.
- תסמינים – נלמד שאנחנו מאושרים כשאחרים מרוצים מאתנו ונתחיל להאמין בדברים שירשימו אותם כמו "אני זה מה שיש לי", או "אני זה מה שאני עושה" או הכי גרוע- "אני זה מה שאחרים חושבים שאני" שאם תחשבו על זה, זה מנגנון מטורף של ה- E.G.O לשמר את עצמו עוד שנים רבות: ה"בחוץ" מלמד אותנו מי אנחנו ואנחנו תמיד נהיה זקוקים לאישורם וזה ג-א-ו-נ-י! כך נהפוך לרודפי אישורים ופידבקים ונתרחק עוד יותר מהפוטנציאל האמתי שבנו.
- הוודאות – בשלב זה נתחיל למלא את ה"אני" שלנו בשטויות הרסניות. למה הרסניות? כי התנאי של הסלקטור בכניסה ל"אני", הוא להדביק לכל מה שנכנס פנימה את החותמת "תמיד" ("אני אדם ממוצע", "אני שונא אבוקדו", "אני יוצאת רק עם גבוהים", "אני גרוע במתמטיקה", "אני הומאני", "אני לא אדם של בוקר") ת-מ-י-ד?.. שימו על יצור שהוא זמני, משתנה וחולף – מילים שמשמעותן קבועה לנצח והרי לכם סבל נצחי של חוסר עמידה בציפייה המדומיינת.
איך זה קורה? דמיינו את עצמכם ילדים קטנים שלמדו לרצות אחרים בתהליך של ניסוי וטעייה – מכניסים לאני המתוק והתמים שלכם כל דבר שהסביבה שלכם אוהבת לקבל מכם והנה קורות החיים של הבוגר שאתם: "טוב להם כשאני עסוק בשקט" (מופנם), "טוב להם כשאני מצחיק/ה את האורחים" (ליצן), "כשאני פועלת מיד כשהם מבקשים" (צייתן).
- תסמינים – פחד – לדעת מי אני זה פחד נוראי כי עכשיו יש לי תבניות מרחפות מעל הראש שאסור לי ליפול בהן (לאדם שמח מותר לבכות ליד אחרים? לפרפקציוניסט מותר לטעות?). יש הגדרות ברורות שאסור לחרוג מהן, אז מפספסים את כל היופי של האפור בין השחור והלבן של החיים וככל שנחזור על ההגדרות האלו, כך נאמין בהן ונשכח את עצמנו, את האותנטיות שבנו ואת הייעוד שלנו, כי איך אפשר לעשות את מה שנועדתי לעשות אם אני 24/7 עסוקה בלעשות את מה שאני לא?..
- ההוכחה – בשלב זה אשליית הידיעה מחמירה. לא רק שאנחנו כבר לוקים באשליית ה"יודעים מי אנחנו" ומונעים מעצמנו גדילה והתפתחות, עכשיו גם נחווה חוויות שיספרו לנו שצדקנו בכל מה שחשבנו ויחזקו את האני השקרי הזה שלנו (מנגנון גאוני כבר אמרתי?). אז "פחדן" – יחווה עולם מלא סכנות, "לא מספיק טוב" יחווה המוני כישלונות, "פרפקציוניסט" יחווה עולם מלא בטעויות – ובאופן לא מודע נחזק את השקר שאנחנו – זה אני וזה מה יש וזה בטוח נכון.
אבל בפועל – ההפך הוא הנכון. זה לא שהעולם מחזק את האני שלנו, אלא האני שלנו מעוות לנו את העולם וזה עובד ככה: המוח שלנו ער ל- 30 אלף גירויים בכל רגע נתון, אבל יכול לקלוט בצורה שנהיה מודעים אליה – רק 7 פריטים. איזה 7 הוא יבחר לקלוט אצלך? את אלה שהמוח שלך מזהה כשימושיים יותר למערכת. ה"פחדן" יקלוט את 7 הסכנות בכניסתו לחדר, אותו חדר שה"פרפקציוניסט" יקלוט בו את 7 הטעויות וה"לא מספיק טוב" יקלוט בו את 7 הכישלונות שלו מהרגע שנכנס ("למה לבשתי את זה..", "כולם מסתכלים עלי", "יש לי ריח רע מהפה?, "היא הורידה מבט, בטח לא נעים לה שאגש אליה"..) אבל בפועל? החדר במציאות? הוא לא זה ולא זה ולא זה ואדם חופשי שיכנס לאותו חדר – יקלוט בו חופש.
- תסמינים – עודף ביטחון שמחריף את אשליית הידיעה. בשלב זה אנחנו כבר כל כך משוכנעים שאנחנו יודעים מי אנחנו ומהו העולם, שאנחנו כל כך רחוקים מהאני האותנטי והקסום שהיינו וזה הזמן שבו גם נתחיל להתרחק מאחרים. נילחם על דעותינו כאילו הן אנחנו (ימין? שמאל?..) ונפספס את כל האמת – שאני צודקת מתפיסת המציאות שלי – הוא צודק מתפיסת המציאות שלו ובפועל? – שנינו טועים לגמרי. אם רק היינו מלמדים את האחר איך אנחנו רואים את הדברים ומנסים ללמוד איך הוא רואה את שלו – על מה יש לריב בכלל?
- שלב ההתבודדות – בשלב זה אנחנו מרגישים לבד גם כשאנחנו ביחד. כל כך רחוקים מעצמנו ומהאחרים שיש הרגשה שאף אחד לא רואה אותנו גם ככה, אז מה הטעם לדבר?.. עייפים ומותשים אנחנו מפסיקים לברר כוונות של אחרים – מחליטים כבר לבד עם עצמנו מה הם חשבו ולמה ונשארים לבד עם ה"אמת" המפוברקת שיש לנו בראש. פה אנחנו נכנסים לבידוד האמתי של חיינו. בידוד שהופך בני זוג לשותפים לדירה ובני זוג עם ילדים לשותפים לדירה שתקועים יחד תמיד.
- תסמינים – את הקשרים שאיבדנו נחליף בקשרים ריקים – וירטואליים. יענו חברים אבל שלא דורשים מגע אמתי וסלפי שיוכיח שאנחנו קיימים (בפנים אנחנו רחוקים מלהרגיש כאלה), סלולארי, טאבלט, נייד, נייח, טלויזיה, קנדי, פייסוש, טיקטוק, אינסטוש, כל דבר שיאפשר אינטראקציה מרוחקת מספיק כדי שלא נעמוד שוב מול הצורך להעמיד פנים שאנחנו אשכרה מבינים משהו אחד על השני. נחפש מקורות להכנסה פאסיבית של לייקים שישחררו לנו את הדופמין, כדי להזכיר לנו את מה שפעם היה תחושה אמתית של אושר ונחפש כל מקור חיצוני (ומרוחק אם אפשר) לקבלה של תשומת לב.
- שלב הריקנות – השלב האחרון והקשה ביותר – אנחנו לבד. האמת ההיא של פעם כבר ממש קבורה עמוק. הלבד נהיה הכי קשה שיש כי "כשאנחנו לבד אנחנו בחברה לא טובה". אז מעלים הילוך, שלא נרגיש את הבפנים, חיים על 200 קמ"ש, אסור להאט, רגליים על מנוע, מוזיקה באוזניים ועיניים בסלולאר (בקבלה קוראים לזה "חיים מתים").
- תסמינים – מיסוכים בהתאם לגיל : עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מעבר מחו"ל לתכנון חו"ל הבא, קניות – של כל דבר שניתן לקנות, שתייה, עישונים, חברים שהם לא חברים, רק שנהיה בפעילות בלי להאט שלא נרגיש.. ולדבר- כמה שיותר לדבר גם כשאין לנו באמת על מה, כי האויב הכי גדול שלנו עכשיו הפך להיות – השקט.
אז עכשיו אתם מבינים שהקורונה רחוקה מלהיות הבעיה האמתית שלנו ואם כבר – אז העצירה שהיא מחייבת אותנו – היא החלק הראשון והחשוב ביותר בריפוי – isn't it ironic..
גם בקבלה, גם בזן, גם ב-NLP ובכל הגישות שאי-פעם למדתי, מדברים על משימה אחת שיש לאדם לעשות כדי לחזור אל האור שבו – לקלף את הקליפות. לא להיתקע בשכבת הסבל, הפחד, הכעס ולחפש את הלמידה שמתחת. זו שבלונה להתלונן, זה אוטומט לפחד מכל הלא מוכר או ידוע ולפחד מחוסר הוודאות, ה-E.G.O מת עליהם, כי הם גורמים לנו להימנע ממקום שיש בו שינוי, להילחם על ה"שגרה" ובכך – לשמר אותו.
כשמשנים את צורת ההתייחסות ובוחרים לראות את הדברים אחרת – כשמתחילים להיות ערים ומעורבים בתכנית הרדיו של המחשבות שלנו – רק ככה מתחילים לסדוק את האני הישן ההוא ולהוציא את עצמנו לחופש – מודיעים למערכת, שיש טייס ידני עכשיו בקונטרול וכבר אי אפשר לעשות בבית שלנו שמות.
תדברו עם כל אדם שנמצא בחופש, באיזון, שהאותנטיות שלו כובשת ותראו שמתישהו הוא בחר לעצור. יש כאלה שעשו את זה רק כשהם הגיעו לסבל שממש חדר להם לגוף, יש שהגיעו לשם אחרי שחוו מכה "קשה" והיום הם יגידו לכם – שזה הדבר הכי טוב שקרה להם.
ויש.. את כל אלה שעדין שם.. שבגלל האוזניות עם כל רעשי הרקע – "אזנים להם ולא ישמעון, עיניים להם ולא יראו.." – ולהם העולם אומר עכשיו "מצטער חברים ,לא יכול יותר לחכות שתבינו לבד" – אז אני עוצר בשבילכם. דואג להתחיל לשבור לכם את השבלונות: כל השבוע ירגיש כמו יום שבת, לא תהיה משמעות לזמן כפי שהכרתם, הילדים שהבאתם לעולם אשכרה יהיו אתכם, אין גננות או סבתות שיעשו במקומכם את העבודה, אין קניות, אין חברים שתוכלו למסך דרכם את השקט ואין עבודה לא חיונית – רק בקשה אחת לי – ואין צורך להגיד לי you're welcome – שתבינו שזה רק החלק הראשון ומדובר פה בעבודה שאתם חייבים להמשיך בעצמכם.
לנקות את כל מה שחשבתם שאתם – ואתם לא, ולהוציא את האני האמתי שלכם לחופש, כי יש לו ייעוד פה ולא הגעתם לכאן סתם, לכל אחד תפקיד ברקמה ההרמונית הזו שנקראת אחד. וכשתבינו אותו, תבינו כמה מעולם לא היו פה תאונות, וגם האני השקרן ההוא – הוא שלב שהייתם חייבים לעבור בו בדרך.. תקלפו את קליפת הפחד מהקורונה ותבינו שבלי לדעת בדידות, לא הייתם לומדים מהי קרבה באמת, בלי לדעת עוצר לא הייתם לומדים מהו חופש, בלי לדעת קושי לנשום, לא הייתם מעריכים כל נשימה ונשימה בחיים האלה, מפסיקים לבזבז את הזמן ופאקינג עושים כבר את מה שנועדתם לעשות.